המוצ'ילר שלנו על ההדק

13. MOTIW לאחר המלחמה השנייה.

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:57:48 +0000

זו הייתה מלחמה קצרה. הטבח המדויק היה מהיר. כולם מתו ללא ייסורים.
כשנפרץ החדר הפנימי האדום.
גילו האחים שני גברים ואישה אחת שעונים מעל באר המים.
ידיהם מופלות אל תחתיתה. והם אינם בחיים.
כשהרימו את האישה גילו שידיה הקפוצות מחזיקות בבקבוקים לבנים.
האח שהחזיק בידיה להרימה הסתחרר ונפל.
האחים הבינו את גודל האסון שהמיטו על שני השבטים.
כשיחזרו יגלו את העיר שוממה.
הציפורים הגדולות מנקרות באדמה והציפורים הקטנות מנקרות בבשר הגופות.
כשיביטו לאחור אל עבר צינורות הענק השקטים יראו אישה אחת הולכת על צינור הזהב וידיה פרושות לצדדים. מעניקות לה שיווי משקל.
גלימתה הלבנה תתנפנף ברוח.
היא תמשיך לצעוד עד שתעלם מעיניהם.

12. עיר הברזל MOTIO

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:57:32 +0000

תמיד היא עולה לראש הציפור המנקרת באדמה.
כך הבטיחה.
כל יום בשעת בין הערביים. היא מטפסת במעלה הסולמות המתפתלים בין שלדת הברזל.
היא אינה נחה לרגע עד שמגיעה למדף העליון.
עיניה נחות על צינורות המתכת. מלוות את זרימת הנוזלים כמבקשות לדחוף אותן קדימה ואחורה.
היא מדברת וקולה לא נשמע.
היא מדברת אל השמן השחור ומבקשת שישא את קולה אל המעיין.
שילטף את פניהם של האחים שלה שישפוך על גופם את דמעותיה המלוחות.
שיעבור בתוך גופם וישא אותם לכאן. עכשיו.
או שישקע בתוך הבריכה שלו. הבוצית המסריחה.
רק שיבקש מהמים הזכים שמגיעים לכאן שיביאו איתם את אורלין.
שירימו אותה בשצף סוער ולבן.
מתוך אדמת המדבר אל תוך הצינור ותופיע כאן. עכשיו.
מאז שהשליח השחור בחר בה לקחתה איתו, והעביר אותה לכאן, אין ישנה היא בביתו בלילות.
שנה שלמה בילתה במיטתו לילה אחר לילה.
שם בבית. במדבר הנעים. שומעים את המיית עצי התמר.
שורקים אל הרוח מנגינות ארוכות.
באמצע הדרך חזרה ילדה את בנם הבכור.
מאז נוספו לו ארבעה אחים. כולם בנים.
בדיוק מה שהעיר הזו צריכה.
בנים חזקים שיעמדו באתגר הבניה והפיתוח.
בנים שילמדו ליצר חרבות ולאחוז בהם.
הסוד הנורא התגלה.
הציפורים המנקרות ממשיכות לנקר באדמה. אך השמן אינו יוצא כבעשורים שעברו.
לא נשלח השליח בקיץ האחרון.
גם לא הגיע שליח לבן באביב.
אין ברירה. רק שיבטנו החזק ישרוד.
ברית העולם תישבר.
אין היא מגלה את הסוד השמור במוחה.
לפני שנלקחה לעיר הברזל יצאה אימה ולקחה את אורלין ואותה לדבר בצד השני, מעבר לבריכת אגירת השמן.
היא יצאה מהחדר בעל האורות האדומים רק כדי להכיר את בנותיה לראשונה ולהיפרד לנצח מאחת מהן.
שתיהן ישבו לרגליה והיא עמדה והניחה את שתי ידיה על ראשן.
הסירה את מטפחותיהן מעל ראשן וליטפה את לחייהן.
ידה הימנית הונחה על כתף הבכורה ואחזה בה בחוזקה.
אורלין קמה וחיבקה את אימם.
אימה דחפה אותה לאחור והוליכה אותה אל קיר הבריכה.
היא לקחה את הקטנה והוליכה אותה אל מתחת לצינורות הענק.
"זכרי את טעם המים המתוקים" אמרה בקול צרוד.
"לעולם לא תחושי עוד בטעמם זה."
הן הלכו לאורך הצינור עד למפגש בין צינורות הכסף והזהב.
"יום יבוא ולא תוכלי לשתות אותם בכלל. כשתפרוץ המלחמה.
הישארי בראש הציפור.
חכי ככל שתוכלי. אך אל תשתי את המים."

11. ימי קדם האחרונים

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:57:11 +0000

האגדה מספרת ששני אחים נותרו יחידים בעולם.
האחים נדדו יחד שנים רבות.
בין מדבריות אינסופיים לערים חרבות.
אחרי שנות הנדודים החליטו האחים להתפצל.
הצעיר נשאר בעיר החרבה, בעלת ציפורי הענק המנקרות באדמה ללא הרף.
והמבוגר חזר על עקבותיו אל המדבר.
האח המבוגר מצא מעיין.
על יד המעיין. ישבה ילדה קטנה משחקת בחול.
אוספת תמרים שנשרו מן העצים הגבוהים.
חולות המדבר העפים כבר כיסו את גופות משפחתה.
הילדה הביטה על האיש הזקן בתמיהה ורצה לחבקו.
דמעות אבק הציפו את עיני הזקן ושטפו את ראשה של הילדה מזוהמת ימיה הקשים.
האח הצעיר. היה עולה יום יום אל ראש אחת הציפורים המנקרות באדמה.
ומביט אל האופק.

כשנפגשו שני האחים מחדש.
חזר האח המבוגר בשיירת גמלים נושאת כל טוב המדבר.

הם קבעו להיפגש אחת לשנה 50 ימים לאחר שהיום הארוך ביותר מתחיל להתקצר.
בכל פעם יבוא אח אחר למושבת אחיו.
יהא אסור עליהם לחזור בידיים ריקות, אח אח למושבו.
יהא שלום תמיד שורר בין השבטים.
דורות שלישים וריבעים של האחים הקימו את הצינורות.
שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו.
צינור הזהב הוביל שמן שחור אל ביצה בלב המדבר.
וצינור הכסף הוביל מים חיים אל העיר המפויחת.
יהא השליח הראשון מכל נקודה, נשאר תמיד לשנה לפני שיחזור לביתו.
יהא עליו לקחת לו אישה מבנות הנקודה.
יהא אסור עליהם לנצח לחפור בארות במושבותיהם.
אף מושבה לא תוכל להתקיים ללא אחותה.
יהיו המים הזכים זורמים ברחובות העיר ואינם נאגרים לעולם.
יהיה השמן השחור נאגר על יד המעיין.

10. מדבר שובי. נקודת MOTIW

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:56:42 +0000

רוחות הלילה החרישיות מלטפות את שובל גלימתה הלבנה.
רגליה היחפות נעות כמרחפות על ריצפת הבטון הקרה האפורה.
ידה הימנית מרחפת, נוגעת לא נוגעת, בקיר התמך אשר נבנה לפני שנים רבות, להגן על שביל הגישה.
לפני המלחמה היו הולכים יחפים על חול הדבר הרך ומגיעים אל הנקודה.
את הבטון האפור הביא אחד האחים מכיוון שהיה חייב לחזור עם תמורה כלשהיא.
זה היה ההסכם.
היא מגיעה אל החדר הפנימי.
המנורות משליכות אור כחול, נוגה על חלל החדר הפנימי.
עד כאן היא יכולה להגיע.
אורות כתומים מנצנצים מעבר לקיר עץ האלון המפריד בין האזורים.
כבכל יום בתחילת המשמרת שלה היא נשענת שעה ארוכה על קיר העץ.
לו הייתה יכולה הייתה מתמזגת איתו.
היא שואבת אל תוכה את ריחות האלון המתוק.
ידיה מלטפות אותו. היא נמתחת על קצות האצבעות מנסה להגיע לנקודות גבוהות יותר בכל פעם. צועדת לצדדים כשידיה עדין פשוקות ולחייה מתחלפות ביניהן בתורות, מי תיגע בעץ. מי תספוג את כוחותיו העתיקים.
היא מסתובבת ומשעינה את גבה אל הקיר.
מחליקה את גבה במורדו עד שישבנה נותר תחוב בפינה.
רגליה מקופלות אל חזה ואט אט היא משחררת אותן קדימה.
מעבר לקיר ידעה ישנם שני גברים שמעולם לא ראתה.
מעבר למבוך שלהם, ישנו עוד חדר בעל אורות אדומים,
כך סיפרו לה.
ושם נמצאים 2 גברים ואישה אחת
הם שומרים על הנקודה הכחולה.
MOTIW

9. "לכבוד מר ישראל הראל"

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:38:39 +0000

8/2/1974
אני כותב אליך את מכתבי האחרון והראשון, כנראה, לעיניך.
אני מקווה שהפעם יגיע מכתבי זה אליך ולא אל חתנך כבפעמים קודמות, את כל המכתבים ששלחתי אל הכתובות הישנות המוגנות, ניטר הוא ומצאם.
כיצד הגעת למצב עגום זה ששולט הוא במידע המועבר אליך?
מען זה הינו האחרון השמור בזיכרוני.
מקווה אני שלא את הכל גילית לו והשארת פתח של תקווה ואור לידידים הותיקים.
כמעט ארבע שנים שאני משרת אותו.
שמי הטוב הוכפש כסוכן כפול ומסוכן שיש לנתק עימו מגע.
כל זאת בעוד איציק, חתנך המנוול, יושב בקולנוע שביט כמלך בממלכה לא לו.
מנהל אותי מרחוק.
חיסלתי עבור אנשים.
נשים וילדים הכריחני להרוג.
חשבונותיו בשוויצריה מלאים וכבר מחשבים להתפקע.
השרת הוא קורא לי, ואני משרתו הכבול באזיקי זהב.
אני כותב אליך ודמעות מציפות את עיני.
בורח אני מאירופה ומקווה שידו הארוכה לא תשיגני..
מקווה אנוכי שתשמור על שלמות משפחתי, אך גם על שלמות משפחתך שמור.
שים עינך על בתך- טלי.
אם יקרה משהו, חלילה ליואב, דע לך שדמה בראשך!
היא תשים קץ לחייה ללא היסוס!
ודאי ידעת כל השנים ושתקת. כפי שהינך שותק כעת בשעה שאתה קורא את מכתבי.
שיניך החשוקות חוסמות את מוצא פיך ורקותיך עולות ויורדות כמפעילות את מוחך היוקד תמיד.
הערכתי הרבה נתונה לך תמיד.
הלוואי, הלוואי שאכן יגיע המכתב אליך ולעיניך בלבד.
הארך ימים לראות טוב על פני האדמה.
עמיתך הנאמן
משה (מוטי) וייסברג.

המכתב הקצר הוכנס בין דפי כתב יד המועתק ומתורגם מכתבי ניטשה.
והוכנס אל תוך מעטפת סופרים חומה וגדולה.
כבנוהל עתיק היומין, שום בול לא הודבק על המעטפה
והיא הוכנסה באישון לילה אל תיבת הדואר ברחוב רב צעיר בירושלים.
המען המוגן האחרון נרשם על גבה
"לכבוד
הוצאת דביר, תל אביב"

8. "ידידי היקר איסר, רוב שלומות"

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:36:29 +0000

אנחנו ברוך השם חשים בטוב.
אימי היקרה עדין שוכבת במנוחה, באותו בית המרפא.
הרוסים דואגים לה לכל, ואני שקט.
כבר סיפרתי לך שסיימו לבנות את בית המרפא החדש אך אין היא רוצה לעבור לשמה.
טוב לה כאן.
איסר חברי היקר,
זוכר שסיפרתי לך על החיים במחנה?
לא הכל סיפרתי.
חייב אני להיות גלוי לב איתך.
יתכן ולא תרצה לכתוב לי יותר לעולם. אך יתכן ואמות בקרוב ואני חייב שאתה תדע.
אימי היקרה אינה צדיקה כפי שנראה בעיני האנשים!
סיפרתי לך, שבזמנו, כשהיינו עדין במחנה של הרוסים, לאחר שהנאצים יש"ו הובסו, הייתי עורך שליחויות עבור כל קהילת קודש מחנה היהודים.
"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"- היו חוזרים ומשננים באוזניי.
הייתי יוצא ונכנס בשערי מחנה המנוולים. שבויי המלחמה הגרמנים.
הם תמיד היו מחייכים אלי וצוחקים לעברי.
תמיד נראו גבוהים, לבנים ובריאים. אפילו ראשיהם המגולחים נראים היו יפים יותר מאשר המגולחים היהודים אצלנו במחנה.
לעיתים בלילות, כאשר אימי הצדיקה סיימה לטפל בחולים במרפאה שלנו,
הייתה ניגשת למיטתי ומקיצה אותי משנתי.
מרימה אותי על רגלי ובעודי מתנמנם עומד בידיה, מלבישה אותי במעילים.
דוחפת אלי לכיס את הבקבוקים הלבנים ומלווה אותי לשער המחנה.
הייתי הולך ישר, יוצא את שער המרפאה והולך כברת דרך אל מרפאת המנוולים יש"ו במחנה השבויים.
הייתי עובר בין המיטות וכאח רחמן משקה אותם בשנתם.
אזי הייתי מזדחל אל מתחת אחת המיטות, שוכב בדממה ומקשיב לפרפורי הגסיסה שלהם.
"צריך להרוג את כולם!
אחד אחרי השני עד שלא יישאר רוצח שפל אחד שעוד עומד על רגליו!
בי נשבעתי, איסר ידידי, ארדוף אותם עד האחרון שבהם. עד קצה העולם אגיע ולו רק כדי לשמוע אותם מחרחרים מתחת לידיי ומתים"
נ.ב
לא תוכל לכתוב אלי יותר למען זה.
אני מאחל לך אריכות ימים בבריאות.
רעך.
יצחק.

7. "חלודה לא נשטפת במים, ידידי"

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:34:48 +0000

ירייה אחת פילחה את החלק הימני העליון של הריאה שלי.
נפלתי אל כורסת האור הלבנה והלטתי את פני בידי.
"תודה רבה לך, ידידי, לא היה לי לב להרוג אותו, אתה יודע, התחברנו על אמת."
"לא..לא.. תודה לך. בדיוק באותה נקודה.. בן זונה".
"כן, העצמות כבר לא יתאחו, את זה אתה יודע".
"מה אתה אומר?"
"מה שאתה שומע".
יש רופא מעולה לשחזור עצמות ממש לא רחוק מכאן. בוא הוא מחכה לנו."

על שולחן הניתוחים הכסוף והקר, במרפאה לחיות גדולות, ממש לא רחוק מבריסל רק שלוש שעות וחצי נסיעה.
איציק לא נתן לי מנוחה במהלך הניתוח הכואב.
הדוקטור הטוב עשה את עבודתו בשקט.
ואיציק תיפקד כמרדים לא מרדים.
"אתה הולך להיות השרת שלי! החל מהיום!"
הוא צעק באוזניי לכל אורך הפרוצדורה.
"לא עוד פנצ'ר מאכר בארגון עלוב, רקוב ומיושן!
שרת, אב הבית המסור שלי בבית הגדול, המודרני והחכם"

6. "למה לעזאזל לא השקיעו במרזבים טובים פה"

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:33:16 +0000

לטפס על קיר אבן אדום חלקלק, באמצע הלילה, זה קשה.
צינורות הניקוז בבנין שנבנה לפני מלחמת העולם השנייה תחובים עמוק בתוך היסודות.
כשהגעתי לדירה העליונה בקומה הרביעית זחלתי על הרצפה הקרה לכיוון המיטה בחדר השינה.
הסדרתי את הנשימה במשך יותר מעשרים דקות והקשבתי לקול נשימותיו האחרונות של איציק.
שיסוף גרון זה מוות מהיר.
לא כואב מספיק.
במיוחד אם האדם שקוע בתרדמה.
כמה מצוות הוא עשה בחייו שמגיע לו למות מיתת נשיקה?
כשראשי כמעט נגע בירכתי המיטה, דרכתי את רגלי וקפצתי על הדמות המכורבלת.
רגלי נכרכו סביב אגנו.
תפסתי את שערות ראשו בעזרת יד שמאל וחתכתי לו את הגרוגרת בעזרת יד ימין.
הרמתי את הכריות וכיסיתי את ראשו.
קמתי מיד ויצאתי אל הסלון רחב הידיים.
אור נדלק במרפסת.
איציק עמד מולי מחייך מאוזן אל אוזן וכיוון לעברי בארטה.

5. "כמה חנויות שוקולד ברחוב אחד. הם לא קצת הגזימו?"

Gimel — Wed, 02 Jul 2008 14:31:23 +0000

טיילתי עם רועה בלגי בשם צ'אקי.
יפיפה בן שנה- ברחובות בריסל.
האוויר עשה לשנינו טוב- אחרי חודשים בחוות הגידול שלו, צ'אקי הודה לאלוהי הכלבים על כל שנייה שהוא איתי.
ידעתי איפה להתחיל.
חנות התכשיטים הייתה סגורה ובחדר המדרגות של הבניין בקומה הראשונה, דלת עץ כבדה שנראתה כמו קיר- זזה לאיטה כשהקשתי את הקוד על לוח העץ.
בפנים ישב זלמן מאיר- יהודי חרדי, יהודי יקר.
לאור העששיות נראה חדרו כבית תלמוד עתיק יומין.
ריח הספרים הישנים היה משכר.
לילות רבים ביליתי איתו, בשיחה קולחת וערה על כל נושא שבעולם.
הכוח העצום שנבע מזלמן, ומעיניו החומות היוקדות, נתן לי כל כך הרבה תעצומות נפש.
בלעדיו הייתי באמת מת צעיר.
הפעם זלמן לא ישב רכון על דפי הגמרא הענקיים.
הוא עמד מול שלוחן משרטטים והביט בתמונות שעליו בצער.
שלוש תמונות גדולות וצבעוניות של פנים מוכרות.
שני גברים ואישה אחת.
לצערו לא איש בשורות טובות היה.
שלושתם מתים.
הוא מנסה כבר יומיים לחלץ את שאריותיהם בחשאיות ולהביאם לקבר ישראל.
"הבחור שאתה מחפש, יצחק, עדין בבריסל, אתה תמצא אותו ותדאג שייענש. אם יש שכר ועונש בעולם הזה או בעולם הבא זה כבר לא מעניין אותי. השכר לפעולתו היה גבוה, גבוה מידי.
ובאו בנים על עונשם!"

4. "אז הוא התחתן עם הבת של הבוס. אז מה?"

Gimel — Wed, 25 Jun 2008 16:41:19 +0000

ברגע שבירת הכוס בחופה של איציק וטלי, נשברו הרבה חלומות של גברים טובים לקידום משמעותי.
החתונה הייתה ענקית, שבע מאות מוזמנים בגני התערוכה.
לא משהו שאנשים במשפחה המצומצמת שלנו רגילים אליו.
כל ההוא ומי הצטלמו בחינניות שקטה,
ואנחנו הסתודדנו בחושך ישובים על מחצלות.
ניסינו להמר כמה זמן ייקח לזקנים שעברו את הארבעים לפרוש.
בסוף השיחה נרשמה על מפית נייר טבלת הימורים, שלא הייתה מביישת אף סוכנות להימורי מרוץ סוסים.
כרגיל הייתי האחרון לרשום את ההימור.
אם הם חושבים שזה שאני יושב מהורהר, מול דף נייר עם משבצות, במבט מזוגג של אחרי תשע בירות- הופך אותי כרגיל ליותר חכם מהם- מה טוב.
יצאתי מיד כשסיימתי לרשום ונסעתי לרעננה.
אני תמיד מעדיף לעשות את הביקורים המשפחתיים שלי במועדים שאני יודע שיהיו יותר משני אנשים בגיל העמידה מסתובבים בסלון.
הביקור הזה היה שונה.
נראה לי שנמאס להם מהדיבורים הסתמיים שלי על עסקים חובקי עולם והכסף הגדול שטמון ביבשת הדרום אמריקאית.

השארתי את הפרייבט בחניה ולקחתי מונית לשדה התעופה.

הגיע הזמן שאני אתחתן.
באמת, הזמן הגיע מזמן.
אבל אורח החיים שבחרתי לא נותן לי מספיק זמן להתרועע בערבי הפנויים פנויות.